החלטה בתיק רע"א 4213/12

1.       מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 22.5.2012 ברע"א 21439-01-12 (כב' השופטת ו' פלאוט), אשר דחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 26.2.2012 בת"א 28061-04-11 (כב' השופט ר' ארניה), במסגרתה קבע בית המשפט כי לא תותר הבאת ראיות ביחס לסוגיה המצויה במחלוקת בין הצדדים.

2.       כללי רשות שדות התעופה (שמירה על הסדר בשדות התעופה), תשמ"ד-1984, אשר הותקנו מכוחו של חוק רשות שדות התעופה, תשל"ז-1977, מסמיכים את רשות שדות התעופה בישראל (להלן: "המבקשת") ליתן הרשאה לעשיית שימוש בשדה התעופה או בנכסיה של הרשות, כמו גם הרשאה לביצוע פעילות עסקית או מסחרית בשדה התעופה. על פי הנטען, לרשות מוקנית הסמכות לגבות תשלום בעד מתן הרשאות כאמור (להלן: "דמי הרשאה"). כלל 15 לכללים האמורים קובע כי לא ניתן לעשות שימוש בשטחי הרשות ללא מתן הרשאה כאמור. המשיבות הינן חברות לעמילות מכס אשר על פי הנטען חוסות תחת הכללים דלעיל, ובמשך כשני עשורים שילמו את דמי ההרשאה. ואולם, לפי טענת המבקשת, במהלך שנת 2009, ובמשך כשנה וחצי, הפסיקו המשיבות לשלם את דמי ההרשאה. אשר על כן הגישה רשות שדות התעופה לבית משפט השלום בראשון לציון תביעות נגד כל אחת מהמשיבות לתשלום דמי ההרשאה בסך כולל של 12.5 מיליון שקלים.

          בדיון קדם משפט שנערך ביום 26.2.2012 החליט בית משפט השלום (כב' השופט ר' ארניה) לפצל את הדיון בתובענות, באופן שראשית תידון שאלת הסמכות לגבות דמי הרשאה (להלן: "שאלת הסמכות"), כאשר לאחר מכן וככל שיידרש יידונו יתר השאלות. המבקשת לא התנגדה לפיצול האמור, אך ביקשה היא להציג ראיות לעניין שאלת הסמכות, ולעניין פעילותם של עמילי המכס בנתב"ג - על פיה ניתן גם לבחון את שאלת הסמכות. בית משפט השלום דחה את הבקשה בקבעו:

"סבורני, כאמור לעיל כי השאלה הראשונית הינה שאלה משפטית ובניגוד לעמדתו של ב"כ התובעת סבור אנוכי כי אין צורך בבירור עובדתי לגבי שאלת הסמכות"

כנגד החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, במסגרתה נטען כי לא ניתן להגדיר את גבולות הסמכות לגבות דמי הרשאה ללא פרישת תשתית עובדתית ראויה. עוד נטען, בין היתר, כי בית משפט השלום כלל לא נימק מדוע אין צורך בבירור עובדתי לבחינת שאלת הסמכות, וכן לשם קביעת טיב פעילות סוכני עמילות המכס ביחס לכללי רשות שדות התעופה.

          ביום 22.5.2012 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור על הסף. נקבע כי בקשת רשות הערעור אינה עומדת בתנאים הקבועים בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009, וכי מכל מקום מדובר בהחלטה הנוגעת לעניינים שבסדרי דין, אשר ערכאת הערעור לא תטה להתערב בהם אלא במקרים חריגים. כן נקבע כי ממילא, ככל שיימצא שקיימת סמכות לגביית דמי ההרשאה, ימשיך הדיון אף במובן של שמיעת ראיות. מכאן הבקשה שלפני.

3.       לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי משדחה את בקשת רשות הערעור. נטען כי בקשת רשות הערעור אינה מוצאת מקומה במסגרת ההחלטות המנויות בצו שאין ליתן עליהן רשות ערעור, שכן אין מדובר בערעור על קביעת שלבי הדיון, אלא בהחלטה הנוגעת להבאת ראיות. בהמשך לאמור נטען כי הצו מאפשר להגיש בקשת רשות ערעור על החלטות שעניינן פיצול הדיון. עוד נטען כי מתעוררת בהליך דנא שאלה עקרונית, בשאלת יכולתו של בעל דין להביא ראיות להוכחת אופן הפרשנות הנכון של תקנה בת פועל תחיקתי. לגישת המבקשת, ערכאות קמא סטו מהלכה פסוקה של בית משפט זה לפיה יש ללמוד את תכליתו הסובייקטיבית של דבר חקיקה גם מן ההסטוריה החקיקתית שלו. הוסף כי הבאת ראיות חשובה אף לצורך בירור טיב הפעילות של סוכני המכס לגביהם הפעילה הרשות את סמכותה. כן הודגש כי הליכים נוספים העוסקים בשאלת הסמכות שבמחלוקת מתנהלים בפני מותב אחר, אשר התיר הבאת ראיות אף לעניין שאלת הסמכות. במצב דברים זה, טוענת המבקשת, קצרה היא הדרך להכרעות סותרות.

4.       ראשית לכל יוער כי צודקת המבקשת בטענתה לפיה, על פניו, לא היה מקום לדחות את בקשת רשות הערעור בבית המשפט המחוזי מן הטעם שמהווה היא אחד המצבים המנויים בצו. סעיף 1 לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 מורה כי לא תינתן רשות ערעור, בין היתר, על ההחלטות הבאות:

"(4) החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך, למעט החלטה שהדיון יישמע במפוצל או שיתקיים דיון נפרד בתביעה שכנגד ובהודעה לצד שלישי;

(5)   החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים, ושאלות המוצגות לעדים לרבות קבלה או דחייה של התנגדות בעניין זה, למעט החלטה על דחיית בקשה לזמן עד או להגיש ראיה, או החלטה בעניין בקשה לעדות מוקדמת".

למקרא בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי על ידי המבקשת, עולה כי האחרונה לא השיגה על שאלה הנוגעת לשלבי הדיון בהליך, ואף לא השיגה על שמיעתו של הדיון במפוצל (החלטה שממילא ניתנת לערעור ברשות). אף אם ניתן היה למצוא מקום בהחלטת בית משפט שלום תחת התנאים המופיעים בסעיף קטן (5) לצו, הרי שניתן לבקש רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה לזמן עד או להגיש ראיה, וסבורני כי יש לראות בהחלטה נשוא הדיון ככזו.

הנה לנו דוגמא נוספת בדבר הקפדה במילוי אחר הצו, שבניגוד למצב שקדם לו, מגביל זכותו של צד להגיש בקשה למתן רשות ערעור. כפי שחובה למלא אחר התנאים המגבילים, כך אין להגדיל את הרשימה ובכך להרחיב את מעגל העניינים שלגביהם לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור מעבר לתחומי הצו.

5.       ואולם, בכך לא סגי. בית המשפט המחוזי הדגיש כי בכל מקרה, אף מבלי להידרש לצו, מקום בו ההחלטה העומדת לערעור הינה החלטה בעניינים של סדר דין, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור, אלא כאשר ההחלטה הנתקפת "נוגדת את הדין, או גורמת לעיוות דין" (וראו רע"א 4414/08 Michael Wilson & Partners Ltd. נ' סינרג'י כבלים בע"מ (10.3.2009)).

לטענת המבקשת, נגרם לה עיוות דין שכזה. לדידה, קיימת לה "זכות מוקנית להביא ראיות המבססות את תביעתה והסותרות את טענות ההגנה". את טענתה בדבר הזכות להבאת ראיות לצורך דיון בשאלת הסמכות, משתיתה המבקשת על האמור בפסק הדין שניתן ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (26.2.2012)(להלן: "עניין הביטוח הלאומי"). בעניין שנדון שם, שעניינו פרשנותו של תיקון מס' 2 לחוק החוזים, צוין כי ניתן ללמוד על תכליתו הסובייקטיבית של דבר חקיקה הן מלשון החוק עצמו "והן מן ההיסטוריה החקיקתית שלו". על כן, לטענת המבקשת: "כלל 15 לכללי רש"ת אינו יוצא דופן בעניין זה, וגם אותו יש לפרש על יסוד כוונת רש"ת בהתקנתה אותו... לא ניתן לפרש את כלל 15, ואת גדר סמכות רש"ת על-פי כלל 15, מבלי להידרש למכלול הנסיבות המלמדות על הכוונה הסובייקטיבית [של] רש"ת בהתקינה את כלל 15" (סעיף 71 לבקשה).

          טענת המבקשת מחודדת היא - אולם אין לקבלה. בפועל עולה כי מטרת המבקשת כפי שהוצגה בבקשה, אינה "לשמוע ראיות לעניין אומד דעתו הסובייקטיבי של מתקין התקנות ובדבר הנסיבות החיצוניות שאפפו את הליך התקנת התקנה" (פסקה 20 לבקשה). כידוע "התכלית הסובייקטיבית היא התכלית אשר יוצר החוק ביקש להגשים בשעת החקיקה, דהיינו - "כוונת המחוקק" (וראו עניין הביטוח הלאומי). לשם כך, ניתן לפנות למשל להצעות חוק ודברי הכנסת. לא בכך עסקינן. לו חפצה המבקשת להסתמך על כגון אלה - ברי כי בית המשפט היה נעתר לבקשתה. בית המשפט אף רשאי להתייחס לחומר כזה גם אם לא הוצג לפניו על ידי מי מהצדדים. ברם, עם כל הלגיטימיות בפניה לחומר רשמי כתוב, היעלה על הדעת כי צד יזמין חבר כנסת לדוכן העדים כדי שיביע את כוונתו הסובייקטיבית, או כי צד אחר יזמין חבר כנסת אחר כדי לחקור אותו על משמעות אמרתו המוזכרת בדברי הכנסת?

          לשם כך, דווקא הפנייה לפסק הדין הביטוח הלאומישהוזכר כתקדים המצדד בגישת המבקשת, בסופה של קריאה מחלישה את הטענה. באותו עניין הובא הרקע החקיקתי לתיקונו של חוק החוזים. ברם, הדברים הובאו באמצעות מסמכים, פרוטוקולים, הצעות חוק ודברי הכנסת. בשום שלב לא נקבע כי יש מקום לחקור עדים לצורך התחקות אחר כוונת המחוקק ההסטורית. בעניין זה אף הזדמן לי להביע את עמדתי ביחס להסתמכות על תכליתו הסובייקטיבית של דבר חקיקה:

"מעבר לכך שישנו קושי אמפירי-עובדתי בגילוי העמדה הסובייקטיבית של המחוקק על ידי אמרות מלאות או ספורדיות של חלק מקבוצת המחוקקים ונציגים מנציגים שונים, אין לתת את הבכורה בפרשנות חוק לתכלית הסובייקטיבית בדמות כוונת המחוקק. אמנם, כוונת המחוקק מהווה כלי עזר, אך זאת במקרים מתאימים, ואין להעניק לה משקל מעבר למידותיה. אמרות שונות במהלך תהליך פשרה מורכבת עשויות לשקף דווקא שלבים שונים של משא ומתן, מאשר את התוצאה המוגמרת (ראו התייחסותו של פרופ' דבורקין לקושי האמפירי האמור:Ronald Dworkin ,Law's Empire (1986) 313-354, הובא בע"א 280/09 סלופארק טכנולוגיות בע"מ נ' מילגם חניה סלולארית בע"מ (22.2.2011); הסתייגותו של פרופ' ברק מהסתמכות יתר על התכלית הסובייקטיבית של החקיקה: ברק, פרשנות במשפט, 214, 220, 224, 389 וברוח דומה פסק הנשיא א' ברק בבג"צ 142/89 תנועת לאור נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מד(3), 529 וע"א 10280/01 ד"ר טל ירוס-חקק ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(5), 64, עמ' 110-111; ולדוגמא להפנייה לכוונת המחוקק כדי לעמוד על פרשנות החוק ראו ע"א 2591/09 אנואר אלנסארה ואח' נ' אברהם שליסל ואח' (22.2.2011) וחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה ושלי שם)" (פסקה 2 לחוות דעתי בעניין הביטוח הלאומי).

6.       כאמור, לא לנושא אומד הדעת הסובייקטיבי של המחוקק כיוונה המבקשת בבקשתה. למקרא הבקשה עולה כי מטרתה של המבקשת הינה הבאת עדים וחקירתם, לצורך מתן הפרשנות הנכונה לכלל 15 לכללי רשות שדות התעופה. לאמור: השאלה שהציב בית משפט השלום בחלקו הראשון של הדיון הינה "האם רש"ת מוסמכת לגבות דמי הרשאה בגין פעילות סוכני המכס". לטענת המבקשת, על מנת להכריע בסוגיה "יש גם לברר מהי טיב הפעילות הקונקרטית של סוכני המכס שלגביה הפעילה הרשות את סמכותה". לשון אחר, המבקשת חפצה להגיש ראיות בדבר טיב פעולתם של סוכני המכס, כדי להכריע בשאלת הסמכות לגבות מהם דמי הרשאה. אף טענה זו דינה להידחות מטעם אחר.

          הסמכות לפצל דיון בשאלות שונות נתונה לשיקול דעתה של הערכאה המבררת. תקנות סדר הדין האזרחי מעניקות כלים דיוניים שונים לבית המשפט לצורך ייעול הדיון. כמובן, הליך פיצול עשוי לקצר אך עלול לעיתים להאריך. נתון קבוע הוא כי בית המשפט מחליט לפצל את הדיון או להימנע מפיצול בשלב מקדמי תוך הערכת פני העתיד הדיוני. ניתן היה לנהל את הדיון בתיק זה באופן אחר, כולל אי פיצול הדיון או הזמנת עדים תוך כדי פיצול הדיון. הסוגיה המשפטית העומדת בפני ערכאת הערעור היא האם טעה בית המשפט באופן בו הפעיל את שיקול דעתו. בנסיבות העניין יש להשיב לשאלה זו בשלילה. בית משפט השלום מצא לנכון לדון תחילה בשאלה משפטית כללית העשויה לייתר את המשך הדיון בתיק. לא ברור בשלב זה כלל ועיקר כי העדת עמילי מכס לבחינת טיב פעילותם במסגרת בחינת שאלת הסמכות, תתרום לעניין. אף ייתכן כי גם אם הכרעת בית המשפט בשאלת הסמכות לא תביא לסיום ההליך, היא עשויה לצמצם את היקף המחלוקת ולמקד אותה. זאת מנקודת מבטה של ערכאת הערעור על הערכאה המבררת. קל וחומר שאין מקום להתערב כאשר עסקינן בגלגול שלישי.